ניתן לסווג בודקי פריקה חלקית לפי עקרון הזיהוי שלהם לגלאי פריקה חלקית בתדר-גבוה (באמצעות חיישני זרם תדר-גבוהים (HFCT), פס זיהוי 3-30MHz), גלאי פריקה חלקית בתדירות גבוהה במיוחד (פס זיהוי 300MHz) סוגי מגע וללא מגע, טווח תדרים 20-200kHz), וגלאי פריקה חלקית של מתח קרקע חולף (רצועת מדידה 3-100MHz). בהתבסס על השימוש, ניתן לסווג אותם כמערכות ניידות כף יד, מערכות בדיקה על שולחן עבודה ומערכות ניטור מקוונות.
פרמטרים טכניים נפוצים של בודקי פריקה חלקית כוללים רגישות זיהוי, רצועת מדידה, קצב דגימה ודיוק. רגישות זיהוי היא אינדיקטור מרכזי ליכולת של מכשיר לזהות אותות פריקה חלשים, המגיעים בדרך כלל לרמת pC (picocoulomb), כגון נמוכה כמו 0.1pC או 10pC. רצועת המדידה מתייחסת לטווח תדר האותות האפקטיבי שהמכשיר יכול לזהות; למכשירים שונים המבוססים על עקרונות שונים יש פסים שונים באופן משמעותי, כגון 10kHz-300kHz, 3-30MHz, 300-3000MHz וכו'. קצב הדגימה והדיוק משפיעים על הלכידה והשחזור של פרטי האות. קצבי הדגימה יכולים להגיע ל-0.1μs/נקודה לכל ערוץ ומעלה (למשל, 250M/s), ודיוקי הדגימה הנפוצים כוללים 8-bit, 12-bit ו-16-bit. טווח דינמי ושגיאת ליניאריות הם גם פרמטרים חשובים. הטווח הדינמי יכול להגיע ל-120dB, ושגיאת ליניאריות נדרשת בדרך כלל להיות פחות או שווה ל-±10%. שיטות הסנכרון כוללות סנכרון פנימי וסנכרון חיצוני, המשמשות להתאמה בין אות הפריקה לשלב מתח תדר החשמל. פרמטרים אחרים, כגון ספק כוח הפעלה (למשל, AC 220V), גודל ומשקל ומספר ערוצי זיהוי, משפיעים ישירות על ניידות המכשיר ועל התרחישים הישימים. לדגמים שונים (למשל, סדרת XD56, בודק פריקה חלקית (דו-ערוצים), גלאי פריקה חלקית כף יד, PD-SGS וכו') יש מוקדים שונים בפרמטרים ובתצורות פונקציונליות ספציפיות.
